"עוגה אמריקנית" של דון מקלין היה להיט הפופ הגדול ביותר בארצות הברית ב- 1972. השיר נחשב חריג בגלל אורכו, 8 דקות ו-42 שניות, שהיה יותר מכפול מהזמן הממוצע של כל שיר פופ אחר באותן שנים. חברת התקליטים EMI נקטה בצעד יוצא דופן והדפיסה את התקליטון כך שכל צד בו כלל מחצית מן השיר: בצד א' הופיעו 4:11 דקות מן השיר, כשהצד מסתיים ב"פייד אאוט" (החלשת המוסיקה עד שהיא נפסקת לגמרי), בעוד צד ב' ובו יתרת השיר (4:31 דקות) מתחיל ב"פייד אין", כלומר הגברת המוסיקה מהמקום בו נפסק השיר בצד הקודם. כל צד סומן בהתאם, כחלק א' וכחלק ב'. וכך, על מנת לשמוע את השיר במלואו, היה עליך להפוך את התקליטון לצד השני. בסך הכל כלל השיר ששה בתים (!) ופזמון שחזר ביניהם, מה שמסביר את אורכו.
השיר נכתב לזכרו של הזמר באדי הולי, והשורה המפורסמת ביותר בו "היום בו מתה המוסיקה" מתייחסת למעשה לתאונת המטוס הטראגית בה נהרג הולי ב-3 בפברואר 1959 (בתאונה זו נהרגו גם שני זמרים נוספים: ריצ'י ואלנס וה"ביג בופר"). מקלין העריץ את הולי וסיפר כי הוא שימש לו כהשראה ללמוד לנגן בגיטרה. אבל השיר זכה לתהילה לא רק בשל המחווה לבאדי הולי.
"טריפ מיסטי לעבר"
במשך השנים, לאור הקפדתו של מקלין שלא לפרש כמעט את השיר, נכנסו המילים של "עוגה אמריקנית" לשיח של חובבי המוסיקה בעולם, כשכל שורה כמעט זוכה לפרשנויות שונות. אלו הופיעו בספרים, במגזיני מוסיקה שונים ובאתרי האינטרנט. מקלין הסתפק בציון העובדה שהשיר מסכם את תהליכי ההתעוררות וההתבגרות שחלו בו ושזהו למעשה "טריפ מיסטי לעבר". היוצר עסק באובססיביות באובדנם של דברים רבים בהם האמין בצעירותו וחלק מאותם דברים נכנסו גם לתוך השיר. "עוגה אמריקנית" עמוס באמירות מורכבות, באיזכורים של סצינות, חוויות וזיכרונות שונים שחווה מקלין בעשור של שנות השישים, אם כי ללא איזכור שמות מקומות או אנשים באופן מפורש, ועובדה זו הותירה, כאמור, כר נרחב לפרשנות מגוונת.
דון מקלין עבד בחלוקת עיתונים בתור נער ולמד על מותו של באדי הולי מכותרות העיתון אותו נהג לחלק. זה מסביר את הבית הראשון בשיר: החדשות הרעות בכותרת העיתון שנהג להניח לאנשים על מפתן דלתם. בבית הראשון של "עוגה אמריקנית" מוזכר גם חודש פברואר "שגרם לי לצמרמורת", שהוא החודש בו נהרג באדי הולי. הכלה האלמנה-WIDOWED BRIDE - היתה אשתו ההרה של הולי, שהפילה את תינוקם לאחר מותו של הזמר. "היום בו מתה המוסיקה", יום מותו של באדי הולי, הוא מבחינת מקלין סמל למותם של הטוהר והתמימות.
הבית השני נפתח בסדרת שאלות הקשורות לאמונות: באהבה, באלוהים, בתנ"ך וברוק. בסוף שנות החמישים ובשנות השישים חל שינוי באמריקה עקב פריחתו של הדור הצעיר, ולא אחת הואשמה מוסיקת הרוקנרול כמשחיתת הנוער וככזו הפוגמת בערכי הממסד והדת. נפתח פער דורות ופער אמונות בחברה האמריקאית שסימל את אחד המשברים הגדולים שעברה החברה באותם שנים.
החלק השני של בית ב' הוא מחווה לעוד טקס אמריקאי ידוע, ה- PROM NIGHT, נשף הריקודים של סוף שנת הלימודים. גם כאן מלווה האירוע המשמח באכזבה אישית: הנערה אותה רוצה מחבר השיר רוקדת עם מישהו אחר והאהבה לא מתממשת.
בוב דילן גובר על אלביס פרסלי
בבית השלישי מופיעה דמותו של ה- JESTER, ליצן או בדרן לפי המילון אבל גם דמות שמוכיחה את כל מה שמקולקל בחברה שלנו. לפי פרשנויות אחדות הכוונה היא ככל הנראה לבוב דילן. דילן מתואר כאחד הלובש מעיל שהלווה מג'יימס דין, שורה התואמת להפליא את עטיפת תקליטו המפורסם THE FREEWHEELING BOB DYLAN. בהמשך השיר מתואר דילן ככזה ש"קורקע בתוך גבס", רמז ברור לתאונת האופנוע שסיפסלה את דילן מהקלטות והופעות באמצע שנות השישים. דילן שר ל"מלך ולמלכה", תארים ידועים למלכי נשף הריקודים מהבית הקודם בשיר, וגם מבטא את רחשי העם ב"קול שבא ממני וממך" (דילן היה זמר שירי עם שלראשונה בפופ שילב מחאה בשיריו, בדרך כלל את מחאתם של ההמונים כנגד הממסד). לפי פרשנויות אחרות מדובר בכלל בבאדי הולי עצמו ולא בדילן.
שתי שורות בולטות אחרות בבית השלישי מספרות גם כי "בזמן שהמלך הביט למטה\ הליצן גנב את הכתר הקוצני שלו". המלך כאן הוא ככל הנראה אלביס פרסלי, שבסוף שנות החמישים גויס לצבא האמריקני, מה שחיסל את הקריירה המזהירה שלו בעולם הרוקנרול (שנות השישים היו משמעותית טובות פחות עבורו, לאחר השנתיים ששירת בצבא; סגנונות המוסיקה התחלפו ואלביס ידע פחות ופחות להיטים). דילן, לעומת זאת, נחשב לקול החדש של אמריקה וכדמות בעלת השפעה כפולה: אמנותית, בזכות השירים בסגנון הפולק (מוסיקת העם) ששר ושכתב לעצמו ולאחרים, וחברתית, כנושא לפיד מחאת ההמונים בממסד האמריקאי. לפי "עוגה אמריקנית", דילן חטף את הכתר מאלביס הן במצעדי הפזמונים והן כמוביל חברתי. ולמה ה"כתר הקוצני"? כידוע, לישו היה כתר קוצני, כלומר זהו סמל מוכר נוסף למובילות והנהגה חברתית. אם לעומת זאת מדובר בבאדי הולי ולא בדילן, הרי שהולי ואלביס התחרו ביניהם בסוף שנות החמישים על מלכות מצעדי הפזמונים והולי היה "אמיתי" יותר למעריציו (הוא שר שירים שכתב בעצמו לעומת אלביס שהרבה לכסות שירים של אחרים). הולי, כמו ג'יימס דין לפי הפרשנות הזו, הם שני אייקונים אמריקאים שעלו לגדולה, חוו תהילה קצרה מאוד, והסתלקו מן העולם.
דימויים נסתרים אחרים בבית השלישי: "ישיבת בית המשפט נסגרה\ אבל לא נמסר שום גזר דין" מתייחס אולי להירצחו של הנשיא קנדי, עפ"י אחת הפרשנויות. "הרביעייה שהתאמנה בפארק", וכאן ניתן אישור ממקלין עצמו, היא אכן רביעיית "החיפושיות" שהופעתה האחרונה בהחלט היתה ב"קנדלסטיק פארק", איצטדיון הבייסבול בסאן פרנסיסקו. שוב, סימנים של סוף, של אובדן, של שינוי.
עוד שורות, עוד שמות
אירועים מפורסמים וקשים אחרים מופיעים גם בבית הרביעי: "הלטר סקלטר בחום הקיץ האדיר" היא שורה המתייחסת לשיר "הלטר סקלטר" מתוך האלבום הלבן של "החיפושיות" ששימש כהשראה לרוצח המטורף צ'ארלס מנסון. מנסון , סמל לאובדן השפיות, טען במשפטו המפורסם בקשר לרצח שרון טייט כי קלט את המסר הסמוי בשיר וזה הניע אותו לגייס את ה"משפחה" שלו ולהורות להם לבצע מעשי רצח.
"הציפורים שנפלו עם נשורת המקלט\ בגובה שמונה מייל ובצניחה חופשית" מתייחס למלחמה הקרה ולאיום הגרעיני שנשקף לאמריקה בשנות השישים. "בגובה שמונה מייל" היה להיט של "הבירדז" שבין היתר התייחס לחשש מפריצתה של מלחמה גרעינית בין אמריקה ורוסיה.
כאן עובר השיר למגרש הפוטבול, עוד סמל אמריקאי מובהק, עם השורה "השחקנים ניסו למסור את הכדור קדימה", מה שעושה רכז בדרך כלל בקבוצת פוטבול. אבל שוב מדובר במטפורה. השחקנים הם, לפי הפרשנות, הממשל האמריקאי בשנות השישים (לינדון ג'ונסון ואחריו ריצ'ארד ניקסון), שניסה למסור קדימה, כלומר להסתער ולהתקיף, והרמז הוא כאן להעצמת המעורבות בוייטנם. בינתיים, לפי "עוגה אמריקנית", המוכיח שלהם (בוב דילן) מקורקע על הספסל בתוך גבס ואינו יכול להשתתף במשחק, כלומר מאמצי קולות השלום והפיוס באמריקה אינם נענים. על השורות האלו ספג מקלין ביקורת מחוגים שמרניים מסוימים באמריקה שאף האשימו אותו באנטי אמריקניזם.
ועוד בבית הרביעי בשיר: ה"בושם המתוק" שמריחים בהפסקת המשחק הוא ככל הנראה מריחואנה; "הסרג'נטס מנגנים שיר לכת" הוא רמז לסרג'נט פפר של "החיפושיות"; "השחקנים ניסו להשתלט על המגרש\ הלהקה הצועדת סירבה להיכנע"- שוב רמז למאבק הכוחות בין הממסד ל"פיסניקים" (שוחרי השלום).
בבית החמישי של "עוגה אמריקנית" מוזכר "הדור האובד בחלל", זכר למירוץ בשנות השישים להנחתת האדם הראשון על הירח (האמריקאים השיגו את הרוסים). אבל זוהי שוב ביקורת על ההשקעה האדירה בטכנולוגיה שבאה על חשבון החברה שנותרת על כדור הארץ. "כולנו נאספנו במקום אחד\ דור שאבד בחלל\ מבלי הזדמנות להתחיל מחדש" מתייחס אולי גם לפסטיבל וודסטוק האגדי מ- 1969, שם נאספו המונים לחזות במופע רוק ענק. "ג'ק המקפץ" המוזכר אחר כך הוא מיק ג'אגר, סולן "האבנים המתגלגלות", שאחד מלהיטיהם היה "ג'ק פלאש המקפץ". ענק רוק אחר, ג'ימי הנדריקס, זוכה לתיאור הבא: "האש היא החברה הטובה ביותר של השטן, בזמן שצפיתי בו על הבמה, ידיי התכווצו לאגרופי זעם". הנדריקס, שהשטן לקח את חייו בגיל צעיר (27), נהג להצית את הגיטרה שלו באש בחלק מהופעותיו.
תקרית טראגית מפורסמת שאירעה בהופעה של "האבנים המתגלגלות" חותמת את הבית החמישי: "אף מלאך שנולד בגיהנום\ לא יכול לעצור את קללתו של השטן\ ובזמן שהלהבות עלו למעלה בלילה\ על מנת להקריב את הקורבן\ ראיתי את השטן צוחק בהנאה". במופע של "האבנים" באלטמונט שבקליפורניה בשנת 1969 נדקר למוות מעריץ בשם מרדית האנטר ע"י קבוצת אבטחה בשם ה- HELLS ANGELS , "המלאכים מהגיהנום". זה קרה בזמן שה"סטונס" שרו את UNDER MY THUMB ורגעים ספורים לאחר שסיימו לשיר את "סימפטיה לשטן".
בבית השישי והאחרון פוגש מקלין ב"בחורה ששרה את הבלוז" כשהכוונה היא לג'ניס ג'ופלין, עוד אייקון רוק-בלוז טראגי משנות השישים (ג'ופלין מתה ממנת יתר של הרואין ב- 1970). הוא מבקש לשמוע ממנה חדשות טובות אבל היא "מחייכת ומסתובבת לאחור". הבית מסתיים ב"שלושת האנשים שהערצתי יותר מכולם\ האב, הבן ורוח הקודש\ הם תפסו את הרכבת האחרונה לחוף\ ביום בו מתה המוסיקה". כלומר, האמונה מתה ביום בו מתה המוסיקה.
החלום האמריקאי מתנפץ
ומה בקשר לפזמון? "להתראות גברת עוגה אמריקנית" היא בעצם אמירת פרידה לתמימות או למתיקות של הנעורים וגם אולי סוף החלום האמריקאי. במהלך השיר נרמזים לא מעט אירועים טראומטיים שהתרחשו בשנות השישים והפזמון מסכם למעשה את אותו עשור כסוף עידן התמימות של האזרח האמריקאי. "נסעתי עם השברולט שלי לפאב אבל הפאב היה יבש": מקלין סיפר בראיון מאוחר יותר ל"בי.בי.סי" שזהו בסך הכל מנהג אמריקאי לנסוע לשתות בפאב ושהוא לא התכוון למשהו מיוחד. אבל גם כאן הבר יבש, אולי סמל נוסף לכישלון החלום האמריקאי. לפי פרשנות אחרת, ישנו בר בניו יורק בו נהג מקלין לבקר ושם גם כתב את השיר. "שם ישבו הבחורים הטובים ושתו ויסקי וריי (ויסקי שיפון) ושרו: זה יהיה היום בו אמות": הלהיט הגדול ביותר של באדי הולי היה THAT WILL BE THE DAY (THAT I DIE). ואם כל כך הרבה גירסאות ופרשנויות, הנה עוד אחת לסיום: ה- LEVEE המוזכר בפזמון הוא בכלל אזור ליד שפך נהר המיסיסיפי שם נרצחו שלושה סטודנטים; סיפורם של אלו שימש מאוחר יותר כבסיס לסרט "מיסיסיפי בוערת".
עוד כמה דברים שכדאי לדעת על הלהיט "עוגה אמריקנית":
התקליטון יצא לשוק האמריקאי בנובמבר 1971 וטיפס לפסגת המצעד יותר מהר מכל שיר אחר שקדם לו בהיסטוריה של מצעדי הפזמונים באמריקה.
הוא כבש את הפסגה בינואר 1972 ושהה שם 4 שבועות ברציפות. בבריטניה הגיע רק למקום השני.
התקליטון מכר למעלה משלושה מיליון עותקים והפך לתקליטון הנמכר ביותר באמריקה באותה שנה.
האלבום "עוגה אמריקנית" כבש אף הוא את פסגת מצעד מכירות האלבומים למשך שבעה שבועות ומכר למעלה מחמישה מיליון עותקים.
להיטים גדולים אחרים של דון מקלין היו "וינסנט" (על וינסנט ואן גוך, שיר הידוע יותר בזכות שורת הפתיחה שלו STARRY STARRY NIGHT) וגירסת הכיסוי ללהיט של רוי אורביסון- CRYING.
שיר אחר שלו, AND I LOVE YOU SO, הפך ללהיט גדול בביצועו של פרי קומו (ביצוע זה הושמע רבות ב"קול השלום" של אייבי נתן).
דון מקלין אחראי גם ללהיט גדול אחר: ב- 1973 הופיע הזמר במועדון ה"טרובאדור" בלוס אנג'לס. בקהל נכחה גם הזמרת לורי ליברמן, שהחוויה שחוותה בצפייה במקלין מבצע את "עוגה אמריקנית" סיפקה השראה לכותבי הלהיט הגדול "הורג אותי ברכות עם שירו". להיט זה התפרסם מאוחר יותר בביצוע של רוברטה פלאק.
מדונה חידשה את "עוגה אמריקנית" בשנת 2000 והגיעה למקום הראשון במצעד הבריטי.
ואי אפשר בלי "הקשר הישראלי": דון מקלין היה נשוי תקופה מסוימת לישראלית אורלי צרפתי.
